"נפקדת נוכחת"

שני העשורים האחרונים הביאו את האמניות הפלסטיניות לקדמת הסצנה האמנותית בישראל. ניתן למקם אמניות אלו במסגרת הפרויקט הפמיניסטי, שמבקש לחתור תחת ההבחנות המגדריות כאקסיומות חברתיות. מצד אחד סיפור המסגרת הלאומי הוא השדה האמנותי שמתוכו אמניות אלה שואבות את ייצוגן. מצד שני סיפורן הביוגרפי ממקם אותן במערכת רב־תרבותית, שבה כאזרחיות תחת כיבוש, כמיעוט במולדתן, כפליטות וכמהגרות, הן קושרות את עצמן למערכת הזהות הפלסטינית באופן מורכב ומרובה פנים.

לטענת החוקרת טל בן־צבי, שתי נקודות מרכזיות המאפיינות את החברה הפלסטינית עיצבו את שדה האמנות הפלסטינית כשדה תרבותי לאומי. הנקודה הראשונה היא מרכזיותו של "זיכרון הנכבה" בתודעה הלאומית; הנקודה השנייה היא "שוֹנוּת מתוך אחדוּת" – המבנה המבוזר של החברה הפלסטינית, שנובע מריבוי הקהילות: נוצרים ומוסלמים, עירונים וכפריים, דרוזים, בדווים ועוד. העובדה כי החברה הפלסטינית מגדירה את זהותה מתוך קהילות שונות, מרוחקות ומנותקות, המדגישות את אחדוּתה, מהווה נקודה מרכזית בהיווצרותו של שדה האמנות הפלסטיני, השואב את מבנהו מעיקרון זה.

בחתירתה ליצירת סיפור משותף, מערכת לאומית קאנונית מייצרת סמלים לאומיים רבים שמעניקים משמעות מוחשית וגלויה להתגבשות הלאומיות. קובץ סמלים זה משוכפל ברבות מהעבודות של האמנים הפלסטינים המרכזיים. הוא משלב בתוכו פרחים אדומים, יונה, תפוז, דמות אישה לבושה בשמלה עם רקמה פלסטינית, מפת פלסטין ההיסטורית, מסגד אל־אקצה, הכפר הפלסטיני ההרוס כדימוי המסמל את זיכרון הנכבה, אך גם הכפר כמקום אוטופי והרמוני הנטוע בטבע, ועוד.

בקובץ סמלים זה שמור מקום מיוחד לזיהוי דמות האישה כמולדת. לטענת בן־צבי, האמנות הפלסטינית הפכה את תבנית הייצוג הקושרת בין אישה־מולדת־כפר לתבנית מועדפת, המהווה בסיס למרבית ההופעות של גוף האישה באמנות הפלסטינית במחצית השנייה של המאה העשרים. גם החוקרות ורה תמרי ופֵּני ג'ונסון מדגישות את מרכזיותו של זיהוי זה, אשר הביא לשימוש רב בדימויים של גוף האישה בעבודותיהם של אמנים פלסטינים מרכזיים משנות החמישים ועד היום.

לנוכח מסורת זו, אמניות פלסטיניות עכשוויות מציעות ריבוי של נקודות מבט ביקורתיות, המושפעות ישירות מהשיח של הפמיניזם הפוסט־קולוניאלי הרב־תרבותי, התובע התייחסות למיקומן הנבדל של נשים בסולם החברתי. פמיניזם פוסט־קולוניאלי זה מתייחס לאמניות הפועלות במזרח התיכון ובעולם הערבי, בדרום אמריקה, במדינות מזרח אסיה ובאפריקה – לאותן יוצרות שעבודותיהן מציגות ביקורת גוברת על התנועות הלאומיות. עם זאת, לטענת החוקרת קומארי גָ'ייווארְדֵנה, הפמיניזם בעולם הערבי התפתח לצד ההתפתחות הלאומית, כחלק מתחושת ההעצמה התרבותית של נשים אלה. לכן פמיניזם זה קשור בבסיסו לחשיבה לאומית.

לדברי בן־צבי, האמנות של נשים פלסטיניות אומנם מאמצת את תפקידי המגדר הלאומיים, אך מציבה אותם במגוון של דימויי נשים ריאליסטיות במציאות הממשית. גוף האישה אינו ניתן להגדרה סכמטית, כפי שהופיע באמנות הפלסטינית הקאנונית. ביצירותיהן אפשר לאתר ריבוי של דמויות נשיות: במקום דמות האֵם האוניברסלית, שסימלה באופן מסורתי את הקשר בין אישה־מולדת־כפר, מופיעות ביצירותיהן דמויות שונות של אימהות. השיח על המקום הופך לשיח על מיקומים, מיצובים ואפשרויות.

בחברה הפלסטינית הפטריארכלית, האמניות מוצאות את עצמן לעיתים בעמדת ה"אחר", כאשר הן נתפסות כמתווכות ומייצגות של מדיום תרבותי הנתפס כמערבי וכזר. עבודותיהן מבטאות מצב קיומי של "אחרוּת" מתמדת, המתקיימת במערכות בעלות תפיסה מקוטבת ומקובעת. אין זו "אחרוּת" של מצבי גלות או הגירה, כי אם התקיימות במקביל – מעבר יומיומי בין טריטוריות, חברות ותרבויות שונות. עבודותיהן של האמניות הפלסטיניות הופכות אפוא למרחב פעולה ולקרקע לפיתוח של עמדה ביקורתית המערערת על תפיסת החברה והתרבות הלאומית כהומוגנית וכאחידה.