"זיכרונות נבדלים" מתוך הרכישות החדשות של אוסף המוזיאון

התערוכה מציגה עבודות מתוך הרכישות החדשות של מוזיאון חיפה לאמנות. הרחבת האוסף, שימורו והצגתו הוא חלק חיוני וחשוב מפעילות המוזיאון. יותר מכול, האוסף הוא אשר מגדיר את אופיו של כל מוזיאון. בשנת 2018 מוזיאון חיפה לאמנות רכש יצירות אמנות ישראליות עכשוויות – כולן נוצרו משנת 2000 במגוון סוגי מדיום: ציור, רישום, פיסול, מיצב וצילום. חלקן טרם הוצגו לקהל.

בעבודה קינה מס' 2 (2009) של אורלי הומל הידיים מביעות בכייה על אובדן אישי או קולקטיבי. הידיים הנשיות והתחרה ממקמות את העבודה במרחב נשי, פיוטי, רגשי, נוסטלגי. האמנית מתייחסת ליחס בין החומר הרך, העדין והשברירי של התחרה לבין הגבס. היד מאפשרת הבעת דברים שאין דרך לומר אותם. לפי האנתרופולוג ג'ון ראסל נפייר ,(1980) אם השפה ניתנה לבני אדם לצורך הסתרת מחשבותיהם אז מטרת הידיים היא לגלותן.

 בתצלום של וולברג, אבנים בשמי בילעין (2009), נראה מפגין פלשתיני זורק אבן בהתעמתות ליד הגדר. ניכר כאן הדיסוננס בין מיידה האבנים לבין השמיים, התופסים כשני־שלישים מפורמט התמונה. אין כאן הילת ניצחון, למרות זווית הצילום הנמוכה. זווית זו מעצימה את הדרמה ומעניקה למיידה האבנים הפלשתיני נוכחות מאיימת.

נרדין סרוג'י יצרה את העבודה צרור (2018) – סמל נפוץ לפליטוּת. הפסל מתאפיין בקווים רכים, קמורים ועגולים, הנוצרים מקווי המתאר של האובייקטים שהצרור הקשור מאגד בתוכו. הבחירה בצבע הלבן, המאפיין גלריות ומוזיאונים, מבטאת אמירה ביקורתית של האמנית הפלסטינית, העושה שימוש בצבע המותאם לטעמו של הממסד הישראלי. נוסף על כך, הצבע הלבן מזכיר גם את הבד הלבן שמכסים איתו חפצים כשעוזבים בית לתקופה ארוכה.

הרעיון למיצב התקוממות (2016)  של שי אריק עלה בעיצומה של אינתיפאדת הסכינים. הלהבים, הפונים לכיוון הצופה, מאיימים לדקור שוב. הפרחים שצומחים מתוך הסכינים הם פרחי ארץ ישראל ופלסטין. הם עדינים, אך עשויים ממתכת קרה. הם שטוחים וחסרי צבע.

פסל הטרקוטה ללא כותרת (2016) של אורלי מונטג הוא חלק מסדרה של דמויות המשולבות במבנה דמוי סלע אדמתי. מונטג בוחנת היבטים שונים של חיבור האדם לבית ולסביבה. האחיזה של הדמות באדמה היא חיבור משתלב וטבעי, כאשר הענפים מבטאים את צמיחתה הרוחנית. המטמורפוזה בעבודה פריחת הדובדבן (2017) של יעל בלבן, מתוך הסדרה "יוגה זוגית", מאפשרת לזוג הנראה ממבט הציפור התאחדות עם האינסוף.

בציור טבע אנוש (2014) מתארת מאיה ישראל מציאות דמיונית במשיכות מכחול אקספרסיביות ורוויות. המתח המזין את הציור נובע ממיסוך ומפירוק של הדמות המופיעה באמצעות פעולות של בנייה ומחיקה.

בתצלום שכם (2014) האמנית הפלסטינית רובא אמירה סלמה חוקרת נושאים כמו זהות, מרחב וגבולות. הדמות הנשית במרכז הקומפוזיציה היא דמותה של רובא, המוצגת מעל שטיח עם אורנמנטיקה עשירה בעודה לבושה בלבוש מודרני – מכנסי ג'ינס – באופן המעמתת את המודרני מול המסורתי. השמלה בתצלום של אמירה זיאן, שמלה אדומה (2016) מייצגת נשיות, רכות וחופש, בעודה תלויה על רקע בטון קשיח המסמל יציבות. הדימוי ההולך ונעלם בהדרגה מעלה את השאלה אם לוותר על הלבוש המודרני ולאמץ את המסורתי. השמלה האדומה היא דימוי פרטי, דיוקנה העצמי של האמנית, וגם דימוי סמלי המעלה שאלות על זהות נשית, חברתית ותרבותית.

העבודות החדשות באוסף מצביעות על העיסוק המתמשך של אמנים עכשוויים בשאלות של קונפליקטים בין מיתוסים מתחרים, מתחים בין זיכרונות נבדלים מקצה לקצה והתנגשות בין מסורת למודרניות – כגורמים מעצבים את זהותו של האדם והחברה ומספקים השראה לתהליך היצירה.