"הדפס להמונים" ו-"פיראנזי: המלנכוליה של החורבן"

חמישי, 27.02.20, 20:00

שני, 19.10.20

אוצרת:

לימור אלפרן

,

סבטלנה ריינגולד

נגיש

לפרטים נוספים:

04-6030800

שתפו

 

כיום הדפוס הפך למדיום רב־תחומי, הנוטה לערב הדפס מסורתי עם חומרים ואופני ייצור חדשים כמו טכנולוגיות דיגיטליות. אלו נוּכסו במהרה לתוך מלאכת הדפוס, ואילו טכניקות מסורתיות עברו שינוי או נתמכו באמצעות שימוש במכונת הצילום, בפקס ובמדפסת הזרקת הדיו המחוברת למחשב. כך הטכנולוגית הדיגיטליות לא החליפו שיטות אחרות אלא רק הרחיבו את הבחירות ואת אפשרויות הפעולה.

למעשה, אמצעי הייצור העכשוויים של ההדפס אינם מוזילים את העבודות ומפחיתים מההילה שלהן, כפי שמציינת התיאורטיקנית פטרישיה פיליפס. בשנים האחרונות אמצעי ייצור אלו מאפשרים להדפס להיות חלק מתצוגות רבות של אמנות העכשווית, הכוללות את יצירת המופת החד־פעמית ואת הריבוי המשועתק, את הדבר היקר מפז לצד הדבר חסר הערך. השימוש של האמנים בדרכים חדשות ועכשוויות אינו מבטל את האפשרות שעבודות מסוימות יוכלו להישאר כבעלות ערך ייחודי והשפעה היסטורית בשדה האמנות.

בתערוכה זו אפשר להיווכח כיצד האמנים מאתגרים ומטשטשים את הגבולות שבין אמנות גבוהה, אמנות נמוכה, תחום העיצוב והעולם של מוצרי צריכה. האמנים פונים כיום לחומרים זולים ויומיומיים כדי לנצל באופן דמוקרטי את הפוטנציאל של תחום ההדפס כאמצעי להפצת האמנות שלהם בשדה הציבורי. יש לכך תקדימים בולטים בתולדות האמנות – למשל בשקיות הנייר של אנדי וורהול עם פחית המרק האיקונית שלו, או במוטו של ברברה קרוגר "אני קונה משמע אני קיים". האמנים עוסקים כיום בייצור המוני ובאסטרטגיות שיווק מסחריות שנועדו לפתח את הפרקטיקות ואת הזהויות שלהם דרך מדיום ההדפס, על שלל הפעולות שהוא מאפשר.

התערוכה כוללת עבודות דו־ממדיות ותלת־ממדיות, וכן מיצבים שנוצרו בטכניקת ההדפס ואף משלבים בחלקם עבודות מסוגי מדיום אחרים. כך בחללי התצוגה נוצר רב־שיח בין גופי היצירה השונים. העבודות עוסקות בשאלות מהותיות בדבר הפעולה האמנותית וייצוגו של ההדפס בשדה האמנות העכשווית. ניכר כי הרבה מאפיינים עקרוניים של ההדפס נותרו מהותיים גם לעשיית האמנות בימינו – כמו השכפול, ההפצה והשיתופיות שלו. בעבודות בולט הריבוד של השפעות תרבותיות ושל סוגי מידע. לצד היותן אובייקט אמנותי, ניכר כי לא מתבטלות בהן ההבחנות בין אמנות וסחורה וכי הן נגישות ואקטואליות. ייתכן כי מדיום ההדפס העכשווי יכול להיתפס כביטוי של שיח חדש בדבר טיב הערך האסתטי ולשמש מודל למצבים חדשים של ייצור אמנותי.

 

אמנים משתתפים: מעין גוטפלד, ברברה הולנד, גיל יפמן, אנה לוקשבסקי, מרב סלומון, דוד עדיקא, עינת עמיר, קרן שפילשר, רחלי שרפשטיין; פרוייקט "רזוננס" של טל גרנות, גור ענבר וניב תשבי באוצרותם של יעקב בן כהן וענת קלימן

אוצרת: לימור אלפרן זרד

 

 

תערוכה זו בוחנת את ייצוג החורבות ביצירותיו של האמן האיטלקי ג'ובני באטיסטה פיראנזי (1778-1720), כמהלך שהקדים את הופעתן של צורות ביטוי אמנותיות מלנכוליות, המזוהות עם אסתטיקה פוסט־מודרנית עכשווית.

פיראנזי, ונציאני במקור, חי ברומא וחלם על תחיית העבר המפואר של העיר. הוא היה ככל הנראה האמן המפורסם ביותר שזכה לתהילה אך ורק בזכות יצירתו הגרפית – וזאת בשונה מאמני תחריט גדולים אחרים, שהיו גם ציירים גדולים, כגון דירר, רמברנדט וגויה. להדפסיו הייתה השפעה מכרעת על דורות של אמנים, מבלייק ועד אֶשֶר, ועל מעצבי תפאורות ואדריכלים.

בתערוכה מוצגות יצירות מסדרת התחריטים הענקית שלו, "מראות רומא", שעליה עבד במשך כל חייו. ההשפעה ההרסנית והטרגית של הזמן על היצירה האנושית, כפי שהדבר מגולם בסדרה זו, הופכת את העולם הקלאסי של "מראות רומא" לגרנדיוזי יותר מכפי שהיה אי־פעם במציאות.

המלנכוליה התרבותית המשתקפת בתחריטי החורבות של פיראנזי מהדהדת את רוח ההדפס העכשווי, המשתקפת בתערוכה "הדפס להמונים" שמוצגת בקומה הראשונה של המוזיאון. עם דעיכת הממשי והאמיתי, אנו מתמסרים כיום לתחליפיהם הפרדוקסליים. העצב המלנכולי שבו אנו משייטים – באינטרנט, בכביש המהיר, בין פרסומות הענק הזרוּעות לצדדיו – רומז על אותה הוויה עצמה, שבה העולם נפרד זה מכבר משפה אוניברסלית אחת ומתמונת מציאות אחת. אנו חווים מצבים של אי־ודאות; אנו פוגשים את הלוגיקה הרב־ערכית של רוח העידן העכשווי, הספוג בנוסטלגיה מתמדת למקור בלתי ידוע או לשלמות שנעלמה.

התבוננות ביקורתית ביצירות העכשוויות המוצגות בתערוכה חושפת את קיומה של תרבות הצריכה והמדיה כתרבות מלנכולית, היוצרת באמצעות הראווה תחליפים דמיוניים לאובדן הבית הממשי. בהקשר זה חוקר האמנות גדעון עפרת טוען כי "בשחר שנות האלפיים, לאחר שכבר הותשנו בידי חורבות אלגוריות ומטפוריות, באה עת החורבה של ממש. כי בין החרבה לבין תחושת חורבן, חורבות רבות מתמיד, חורבות של אבן צדות את מבטנו ואת תודעתנו ואינן נותנות לנו מנוח".

המודל של ציור החורבה האירופית בנוסח פיראנזי ורומנטיקנים אחרים התגלגל לציורי חורבות של אמנים ארץ־ישראליים משנות העשרים – כמו שמואל חרובי, אנה טיכו, ליאופלד קראקוור, יעקב שטיינהרדט ושלום סבא. לצד יצירותיו של פיראנזי מוצגים בתערוכה הדפסי החורבות של הרמן שטרוק, שהיה ככל הנראה הראשון מבין אמני ארץ ישראל שעסקו בנושא. בהקשר זה עפרת טוען כי "ציורי החורבות הראשונים בתולדות האמנות הישראלית היו הליתוגרפיות שרשם והדפיס הרמן שטרוק ב־1903", בעת מסעו לארץ ישראל, שהוביל אותו גם לארצות הים התיכון.

בין השאר שטרוק ביקר גם בוונציה, ברומא, בפירנצה, בנאפולי ובפומפיי – שם פגש, בתור חובב אדריכלות, בניינים שתכננו ענקי הרנסנס וכן חורבות מימי האימפריה הרומית. רישומים של מונומנטים היסטוריים נקשרים אצלו גם להיסטוריה של עם ישראל ולמפגש הטראגי בינה לבין האימפריה הרומית לפני כאלפיים שנה. שטרוק תיאר גם את החורבות בלוטומירסק ב־1915, בהיותו קצין בצבא הגרמני וכמי שהיה אחראי על האוכלוסייה היהודית בתחום המושב הפולני־ליטאי.

עפרת מציע לראות בתיאורי החורבות הרומיות וההריסות של מלחמת העולם הראשונה את המצע המר שעליו נבנו האופטימיות והאידיאליזם הציוניים של שטרוק. בעלייתו ארצה מימש שטרוק את חזון הגאולה של יחזקאל, כחזון תחייתן של חורבות. לפי חזון זה הגאולה המובטחת תחזיר את הגולים העבריים אל בתיהם ההרוסים ותוביל לשיקומן של חורבות אלו.

 

פיראנזי (ג’ובאני בטיסטה) נולד במוליאנו ונטו, איטליה, 1778-1720

הרמן שטרוק נולד בברלין, גרמניה, 1944-1876

 

אוצרת: סבטלנה ריינגולד

למידע נוסף אנא השאירו פרטים וצוות המוזיאון ייצור עמכם קשר, תודה