"עמוד ענן"

"עמוד ענן"

תערוכה קבוצתית חדשה המציגה באמצעות נושא העננים מתח בין עולמות שונים: בין שאיפה אל ממד הנשגב הרומנטי, לבין תיאור של מציאות קטסטרופלית וקודרת. בתנ"ך מסמל "עמוד הענן" התגלות אלוהית בפני עם ישראל, ואילו בתודעה העכשווית הביטוי "עמוד ענן" נקשר למציאות קשה ומדממת. 

יעל אורן, אריה אזן, גסטון צבי איצקוביץ', אבנר בן גל, עופר בסודו, מאיה גולד, אורי גרשוני, אורי גרשט, אלי דינר, יונתן הירשפלד, שירלי וגנר, גל וינשטיין, שלומי חגי, אילנה חמאוי, חנה בן-חיים יולזרי, עמאר יונס, גיא יחיאלי, שרון יערי, ליאורה לאור, רונן סימן טוב, ברנדנט סמילדה, מאיה סמירה, נעמה פורת, יגאל פליקס, מוש קאשי, רועי קופר, אינגה פונר קוקוס, הרמן שטרוק, חנן שלונסקי, דפנה שרתיאל.

בעידן המודרני והפוסט-מודרני התערערה בהדרגה חווית הנשגב, בשל עיבודו ומסחורו של הטבע והטמעתו במערכת הצריכה הגלובלית. הציור הפוסטמודרני שב אל הנושאים ה"נשגבים", אך לעתים מקנה להם אופי של זוועה. הטבע מצטייר יותר כגעגוע מנוכר לדבר אבוד. הפיכת הנשגב לעכשווי נבחנת בתערוכה זו דרך אופני התייחסות שונים של האמנים העכשוויים לנושא העננים. ניתן לזהות בהן כיצד עמוד הענן הופך לעשן של מלחמה ופצצות וכיצד הטבע הופך לנעדר. 

התערוכה מציגה מתח בין עולמות שונים: בין שאיפה אל ממד נשגב ורוחני לבין תיאור של מציאות קטסטרופלית וקודרת. מתח זה מיוצג באמצעות התייחסות לנושא העננים. אותם עננים, שבעבר ייצגו עולם שמימי, מסמלים בעבודות אמנות עכשוויות ריחוק מהטבע ומכל קיום נשגב. הביטוי "עמוד הענן", המציין בתנ"ך את הופעתו של אלוהים בפני עם ישראל, הפך בתודעה העכשווית לייצוג של מציאות קשה ומדממת, אחר קיומו של המבצע הצבאי "עמוד ענן" ברצועת עזה בשנת 2012. 

האמן הרמן שטרוק הרבה לעסוק בנושא העננים בהדפסים ובעיקר בציורי שמן, בייחוד בשנות השלושים, כשהוא צופה מביתו שבחיפה לנוף המפרץ והגליל. עבודות אלו מציינות תשוקה לקיום שמימי וחוויה של מרחב פתוח ואוורירי. הן מבטאות את האופן שבו האמן תרגם את תפיסת הנשגב, ברוח הרומנטיקה האירופית, בהתייחסותו למרחב המקומי. שמי ארץ ישראל, במלוא אורם, מייצגים ביצירותיו את תפיסת השמים במקורות היהודיים, בייחוד בספר תהילים.

הרחבה על התערוכה:

תרבויות שונות דמיינו את העננים כמקום מושבם של האלים. לתופעה הטבעית הנצפית ביותר נקשרו מיתוסים על מה שאינו נראה ואינו מצוי בשליטה. העננים נראים בכל מקום, כאן ועכשיו, ומאפשרים לאדם האורבני להתחבר לטבע. בהשתנותם המתמדת הם חומקים מהגדרה ומתעתעים בתפיסת הזמן שלנו. באמנות העננים מרמזים על מחוזות נשגבים ועל מה שנותר נעול בפני הצופה. כנושא ליצירה אמנותית לענן יש גם משמעות תנכ"ית, בזיקתו לביטוי "עמוד הענן" ולהופעתו של אלוהים לפני בני ישראל. 

העננים הופיעו בציורים קטני ממדים של הרמן שטרוק בתחילת שנות השלושים – ציורים אשר תיארו את השמים מעל רכס הכרמל. בכל ציורי העננים התנסה שטרוק במושג ה"נשגב", כפי שהשתקף באמנות הרומנטית והקדם-רומנטית של שלהי המאה השמונה-עשרה וראשית המאה התשע-עשרה. ה"נשגב" נקשר לרגישויות רליגיוזיות, להתבוננות פנימית וליחס לטבע. בניגוד לחוויה הרציונלית של היפה, הנשגב חריג בעוצמתו וחותר לעונג המתקיים בממד אינסופי שאינו מוגבל בגודלו ובאיכותו. לפי הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט, הנשגב הוא הריחוק האינסופי מאידיאל ההרמוניה בין חוקי הטבע לבין חוקי האדם. העמידה מול כוחות-על, שקיימת סכנת היבלעות בתוכם, היא היסוד המכונן את הנשגב.

ברומנטיקה תוארה חוויית הנשגב המתעוררת לנוכח הטבע וכוחותיו הנסתרים, המאיימים על שלמותו ועצמאותו של הסובייקט. מעמדו של הנשגב התערער בשל עיבודו ומסחורו של הטבע בעידן המודרני והטמעתו במערכת הצריכה הגלובלית בתקופה הפוסטמודרנית. כך התערערה הדיאלקטיקה של סובייקט אוטונומי הניצב לנוכח "האחר" הטרנסצנדנטי. הפילוסוף האמריקאי פרדריק ג'יימסון דן בשיבת הדיאלקטיקה שבבסיס חוויית הנשגב כאשר "הרשת הגלובלית החדשה והמבוזרת" – רשת המחשבים ותקשורת ההמונים ומוסדות כלכליים וחברתיים בעלי עוצמה אדירה – החלה לתפוס את מקום הטבע, ומולה ניצב הסובייקט כשהוא מרותק ומאוים.

הציור הפוסטמודרני שב אל הנושאים ה"נשגבים", אך מקנה להם אופי של זוועה – ים הטביעה, עמק התהום, שדה האש ועוד. הטבע מצטייר יותר כגעגוע מנוכר לדבר אבוד מאשר כרצון לכבוש ולהכיר. הצייר של "הנשגב החדש" נשאר בסטודיו, מצייר מושג של טבע מוסכם, טבע הכרתי ו"חברתי". בהתייחס לכך, תערוכה זו בוחנת את נושא העננים בזיקה לדיון העכשווי בסוגיית הנשגב. הפיכת הנשגב לעכשווי נבחנת דרך שלוש פריזמות שבהן האמנים בני-זמננו מרבים להיעזר בהתייחסם לנושא העננים: הפרק הראשון בוחן את הענן האידילי כזיכרון של הציור הרומנטי בעידן הפוסטמודרני. הפרק השני מתמקד בענן המלאכותי כמסמן הבולט של הקשר בין הטבע ובין הדומיננטיות של הטכנולוגיה בימינו. הפרק השלישי מציג את ענן-העשן, המתייחס לעתים קרובות לעשן הכיבוש והפּצצות.  

עבודותיהם של האמנים העכשוויים נראות כתשובה מרה וקודרת לעננות האידיאלית של ציירי הרומנטיקה. עמוד העשן המיתמר, המאזכר את עמוד הענן המקראי, הופך לסמל של הקטסטרופה העכשווית. הענן העכשווי מוחק את המרחק בין צופה לנצפה, בין טבע לאדם, מבליט את מרחב-העל של ריק דחוס וחסר עומק, שלא נותר בו מאומה מן המרחק שאִפשר בעבר תפיסה של פרספקטיבה ונפח. הטבע הופך נעדר. במילותיו של חוקר האמנות גדעון עפרת: "בראשית המאה העשרים ואחת, התהום היא המסר, לא עוד הטבע".